אנשי ״סמוקי מאונטיין״ (בפיליפינים) חיים בשביל הזבל. למעשה זבל של אחרים הוא החיים שלהם. הם אוספים מכל הבא ליד, מנסים להפיק את המירב מכל דבר, עשן שחור וסמיך מיתמר ואופף את האזור משריפת זבל. כששאלתי למה הם שורפים כל דבר, ענו לי שהשריפה נועדה להפריד את המתכות משאר החומרים וגם בשביל להרחיק את היתושים והזבובים…

​

את המתכות הם כמובן מוכרים לכל המעוניין, מרוויחים כמה פזוס בודדים וממשיכים הלאה.משאיות זבל חולפות במהירות, משאירות שובל של פיח וצחנה מאחוריהן. ״פועלי הניקיון״ עולים ויורדים מהמשאית והכל קורה במהירות. לפני שאתה מספיק להבין כבר מגיעה משאית נוספת ופורקת אשפה וכמו זבובים מגיחים מכל פינה ילדים, נשים וגברים מכל גיל ומתנפלים על הסחורה הטרייה…

בסוף כל יום אני חוזר למלון הנעים בו אני מתגורר, לפינה, ולעולם שלי ועובר על התמונות…

תמיד זה קורה  - ההבנה הכואבת והפשוטה שכולנו אנשים ושחלוקת קלפי המזל אינה הוגנת או הגיונית מכה בי, מכריח את עצמי שוב ושוב לחזור ולתעד את המקומות הכי נמוכים שיכולים להיות, מבקר בחצרות האחוריות של העולם ומבין פרופורציה מהי.